<h1>ראב"ן שו"ת סימן נ"ב</h1>
<h2>דף קעה.</h2>
שאלני ר' אשר בן רבינו יעקב הלוי. ראובן תבע את שמעון וטענו אבי הרשני לתובעך הבית שאתה דר בו, תנאים עשו אבי ואביך יחד, וכך אמר אבי הריני מלוה לך זקוק וורמשיש על מנת שתבנה בית על קרקע שלי, ועל הזקוק תוסיף אתה משלך ותבנה הבית עד השלמתו משלך, וח' שנים תשב בה בטח לא אוציאך בשביל שום אדם, ולאחר ח' שנים לא אוציאך אם לא שאני בעצמי צריך לדירה או בני, וחשוב לי שכר הבית לכל [שנה] חצי רביע ולכשאבוא להוציאך והזקוק שהלויתיך עליו אוסיף לך כמה שיהיו שמין אנשי חכמי העיר כמה שוין ובכמה נמכרת בשוק ואשיב לך, והנה עברו ח' שנים שעלה השכירות לזקוק וזקוק שהלוה אבי הרי ב' זקוקים צא מן הבית כי רצוני לדור בתוכה ואוסיף לך בערך החכמים. ושמעון השיב התנאי שאמר לשום הבניין לא כך היה, כי אם כשיבוא אביך לאחר (ד') [ח'] שנים להוציא אבי או הבא מכוחו מן הבית לחשוב שכירת ח' שנים והזקוק שהלוה ועליו להוסיף עד שיפרע לו כל ההוצאות שהוציא מכל וכל, והנני מזומן תן לי כל הוצאה ואצא. והביא ראובן ב' עדים כשחלה אבי שמעון בעוד דיבורו נכון בפיו ודעתו מיושבת עליו, שאלוהו איך היה התנאי בינך ובין אבי והודה בכל דברי ראובן בפני אשתו ובניו, ובניו צעקו עליו ואמרו לא כן אבי היה התנאי, והוא השיב אנכי הולך בדרך כל הארץ חלילה לי לשנות האמת ולחטוא לפני מי שרוחי ונשמתי אליו יאסוף ואמר פעם שנייה כדבריו הראשונים, ושמעון הביא שני עדים שהיו בשעת התנאי של אבי ראובן ואבי שמעון והעידו כדברי שמעון. ועתה על מי נסמוך על הודאת פיו או על העדים. וידע רבינו כי אלמנת שמעון החזיקה בבית כל ימי חייה וגם השכירו לבנה לשכר רביע לשנה, וצריך אני לידע אם היו תובעים אלמנתו מזה הבית כל זמן שלא נשבעת על כתובתה, אם יכולה לומר איני חוששת על דברי בעלי כי אעידי התנאי קא סמיכנא, ואם טוענינן ליורשיה אע"פ שהיא אינה טוענת. אכן סרתי למשמעתך ואשר את לבבי אגיד לך, הודאת אבי שמעון הודאה גמורה היא ובתרה דיינינן, דתניא [ב"מ ג':] הודאת בעל דין כמאה עדים והכחשה דעדים לאו הכחשה היא (לבעל) [לבטל] ההודאה כדאמרינן [שם] מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה אלא מה שהודה הודה, וכל שכן הכא דהודה בשעת מיתה ואין אדם משטה ומשקר בשעת מיתה [ב"ב קע"ה.], ואיכא למימר דהוא דיקדק וזכור בדבר יפה מן העדים דעליה רמיא. וששאלת אם האלמנה יכולה לטעון איני חוששת לדברי בעלי אלא אעדים סמיכנא, ידעתי כי לחדודי באתה, כלום אלמנה זוכה ונוטלת אלא מנכסי בעלה הרי בעלה אמר שאינו שלו והודאתו הודאה, ומה שהיא אינה יכולה לטעון אין טוענין ליורשיה. והא דאמר דהודאת בעל דין במקום שחב לאחר לאו הודאה היא כדאמרינן [קידושין ס"ה:] המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודין וטעמא משום דמפסדת לאחרים שיש להם זכות בה לקדשה הודאה לאו הודאה, והכי נמי מפסיד בהודאתו לאשתו ולבניו ולא תהא הודאה. אשתו ובניו כגופו דמיא ולאו אחרים הן, דאי לא תימא הכי לא תהא הודאת בעל דין כמאה עדים לעולם דהא מפסיד לאשתו ובניו.
